עניין המגדל

ידוע ששתי הדיברות כוללות את כל מצוות עשה ואת כל מצוות לא תעשה, מצוות האמונה ב"עשה" ומצוות שלילת אלהים אחרים ב"לא תעשה". וכל מצווה שאין איתה האמונה, אינה מן הציווי, ולא נקראת מצווה מן התורה, כי העיקר הוא האמונה בו, ישתבח שמו לעד. והאמונה בעשיית המצווה היא האמונה בה' יתברך, השואף לזכות את האדם במעשה ההוא. אם האדם לא מאמין שה' הוא המזכה במעשה המצווה, מעשהו נעשה בעלמא, ואין איתו השראת אמונה. אם הוא עושה מצווה במסגרת אמונה אחרת, מעשהו הוא תועבה.

בכל אמונה אחרת, עם זאת, הרצון של עובד העבודה הזרה הוא לשפר את מצבו של המצווה. לדוגמא, המכשף מקריב קרבן לשד, מפני שהשד יש לו הנאה מרובה מן הקרבן ההוא, כידוע. המכשף מקבל את בקשתו בכך שהוא מתרצה לשד, ובעקבות כך השד מסכים לעשות רצון המכשף. כך הוא בדבר הכישוף, שאין האמונה נוגעת לו, כי כל ענינו בפעולות ממשיות, שלא קשורות לאמונה בה', אלא לאמונה במורה, המוריש את סוד הכישוף לתלמידו. וכידוע שלפני קבלתו להיות מכשף יעבוד התלמיד את מורו כעבד שנים רבות, עד שימסור לו המורה שמות של טומאות ושמות שדים. אחרי שהוא מקבל זאת, הכול תלוי בידיעתו, בבקיאותו ובכוח גבורתו (כי צריך אומץ לב חזק מאוד לקרוא לשד, כל שכן לראותו ולדבר אתו. ובימינו מועטים הם המכשפים האמיתיים שמגיעים לדרגה כזו. בעבר, עם זאת, היו מהם יותר, והיו גדולים בחכמתם, כמו בלעם הרשע או יתרו שלפני גיורו לא עזב אף עבודה זרה, ועבד כל עבודה זרה שהתקיימה. יש גם דרגות של כישופים פחותים מכך והם מתקיימים גם בזמנינו, ובפרט בהודו ובאפריקה, שמרובים שם הכישופים מאד, אך גם במקומות אחרים בהם יש מכשפים ומכשפות, בעוונות), ועיקר כוונתו היא לשפר את מצב כיסו ולא לשם שום אמונה. למעשה בכל העבודות הזרות יש כוונה להיטיב עם המצווה, כעובדי הפסלים שמפייסים את פסיליהם בקישוטים וכו'.

כך גם המצב בעוון הדורות האחרונים שאנו עומדים כאן על פירושו, והוא עוון הזוהר. המאמינים בו נטרפה אמונתם בדעה הזרה שמעשה המצוות משפר את בניין זעיר אנפין (כמוסבר באריכות בספר מלחמות השם של החכם, ה"פטיש", יחיא אבן שלמה אלקאפח מצנעא, תימן), הוא הזעיר אנפין (פנים סגורות), ונקרא אצל כל המקובלים החדשים קודשא בריך הוא, חס ושלום לכל עוונם.

והנה כל מצוות "לא תעשה" נכללים באיסור עבודת אלוהים אחרים, כי כל עוון מסתעף ממעשה השולל את האמונה האמיתית, ומשיצאה מהאמונה, נכנס המאמין לעבודת אלילים של הסטרא אחרא, כמו הגנב ששולל את השגחתו ה' יתברך, ונכנס לאוהלי כסף ואלוהי זהב.

ונוסיף הבנה לעניין, בכך שנגיד שמעשי עוונות צורות ראשונים נכללים גם כן בדיבר השני של עשרת הדיברות. ולפי פירושינו עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי כולל כל מיני וסוגי אלוהים אחרים מהעבודה הזרה הכי חומרית עד העבודה הזרה הכי דקה, ורמז הוא גם כן בדרך נבואת התורה הקדושה נגד כל שיטת ה"קבלה" החדשה, שנבנית על פי הבניין המרובע של ארבעת העולמות (ראה הסבר ב"אגרת פתוחה". יש צורך ברמז מדאורייתא בכדי לשלול אלפי רבבות רמזים הכתובים בעוונות תחת השם "קבלה", אך כולם הם הבל וריק). גם הסיפור של מעשה מגדל בבל בדור הפלגה יתאים לפירושינו, ויכוון לעוון אבות וכו', ונוכל לראות בו עוון הזוהר.

והנה ד' הפסוקים הראשונים של סיפור המגדל מתייחסים למציאות מצבם ומקומם, על דבריהם ומעשיהם ועל כוונתם: "א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים. ב וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ" (בראשית, י"א, 1-4).

הנה נאמר "פה אחד ודברים אחדים", והוא הקדמה כללית לעוונם של החוטאים. צריך לדרוש את כוונת התורה, ולכן נשאל למה לא הסתפקה היא ב"שפה אחת" והוסיפה "דברים אחדים". ואם שפה אחת היא לשון הקודש וב"דברים אחדים" הכוונה היא לעצה אחת מאוחדת, יכולה הייתה התורה לומר "ויהי כל הארץ שפה אחת ודעה אחת" או "רוח אחת" או "לב אחד", והיה מובן יותר, כי הביטוי "דברים אחדים" לא כל כך ברור הוא.

ובנוסף אנו רואים שגם עונשם של החוטאים נגע דווקא ללשונם, כי בלל ה' את כל שפתם. נאמר בעניין זה כי בני התקופה לפני העונש פירשו את ביטויי השפה באופן שכל ביטוי היה מובן באופן אחיד. עם זאת, עדיין אנו שואלים: במה מוסיף לנו הביטוי "דברים אחדים" הבנה?

ונאמר "ויהי בנסעם מקדם", ואמרו רבותינו ז"ל: "מקדמונו של עולם" (בראשית רבה, ל"ח, ז'). ונקרא הקדוש ברוך הוא "קדמונו של עולם" שהוא קדמון לכל המציאות וסיבה ראשונה לכל הסיבות. קדמון ואין ראשית לקדמותו. והנוסע ממקום למקום מכיר את המקום שיצא ממנו, וזהו "בנוסעם מקדם", שהיו יודעים שמתקיים קדמונו של עולם, אבל לא רצו לעבוד אותו, אלא את הסיבות הקרובות יותר ממנו. טעות זאת דמתה לטעות דור אנוש, בו האנשים עבדו את הכוכבים, הגם שידעו שיש לכולם בורא אחד, וחשבו שנאה אם יעבדו את בריאותיו החשובות של ה', כי נתן מכבודו עליהם, בעוד האל הינו נעלה מדי ולא יכולים להגיע אליו. "אָז הוּחַל, לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה" (שם, ד', 26), כי הטעות גרמה לכך שהם קיללו את שם ה'. הם התחילו בטעות, וסיימו בעבודה זרה ממש. בשני הדורות האנשים הכירו בקיומו של הקדוש ברוך הוא, אבל חיללו את שמו על דבר שלא נצטוו עליו (ובספר מלחמות ה' מוסבר באריכות אודות עוון כל הקבלה החדשה ששמה את שמותיו של הקב"ה על הספירות ועל הפרצופים ועל כל חלקי בניין הזעיר אנפין, כספירת החסד שמכנים אותה בשם אל וכו'. ומוסבר שם בטוב טעם ובהירות העניין שכל המקובלים החדשים לא היו אומרים את ד' הבתים הראשונים של "יגדל אלהים חי וישתבח" מאחר ויש בארבעת העיקרים הללו עיקר הקדמוּת, ואין להגיד קדמון על זעיר אנפין. עיינו שם בכל עניין זה, שמאיר עיניים הוא לאוהבי האמת).

ונגרמה נסיעתם מקדמונו של עולם לכך שתהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, כי היו כולם מדברים אותו הלשון שדיבר בו הקדוש ברוך הוא עם האדם הראשון, וידעו גם כן שהשם אחד הוא. וכל הדיבורים המרובים שלהם היו מאוחדים כי שפה אחת חיברה אותם. שפה אחת הייתה יסוד לבניין דיבוריהם, והלא מ"שפה אחת" הגיעו ל"דברים אחדים", כי ראו והבינו שדרך שפה אחת יכולים הם לבנות דיבורים רבים, וכולם יהיו מאוחדים בכך ששפה אחת מחברת אותם. ובטח גם אמרו שלדיבורים הללו יש כוח גדול, ומי שיודע לדבר אותם, יכול גם לשכנע באמצעותם ולמשול על אחרים. הם הסתכלו ולמדו מחכמת בניין הדיבורים ב"שפה אחת", ופחדו פחד: מה יהיה אם כל אחד ילך לדרכו, ישיג השגות מאותיותיה של השפה, ימליך את עצמו על אחרים בכוחו, ובסוף יגרום למלחמות ולהפסד הכוחות? לכן סברו הם שראוי שכל הכוחות יהיו במקום אחד, התחילו לדמות על דבר אחד, שכולם ביחד יכולים להתעניין בבנינו, ושמו לדוגמא בחכמתם שפה אחת ודברים אחדים, כך שהדיבורים יישארו מאוחדים ותהיה נקודה אחת שתחבר אותם. זוהי צורת המגדל, שכל חלקיו משתלמים בפסגתו, וכאילו נקודה אחת מחברת את כל הבניין כי משלימה היא את כוונתו.

והנה התחלת טעותם הייתה כאשר נסעו מקדם, מהדבר הקודם לכוח "שפה אחת", והוא היסוד האמיתי לכל בניין, ולמעלה הוא מכל לשון ומכל שפה. בורא עולמות ומחריבם פועל כרצונו, ישתבח שמו לעד ולעולמי עד, ונותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. המשכילים שביניהם הגיעו למסקנה שבכוח השפה שבידם מתגדלים הם בכוח ובכבוד, וראו את המלים כאבני הבניין בהצלחת דרכם. מכך נבע שהם הסתכלו על הדיבורים ככוחות בידם, ושכחו שנותן כל השפות למעלה הוא מעל הכוחות, ולא יעניק כוח לאדם מסוים, אם לא יהיה ליבו נקי מכל סיג, וכוונתו תהיה טהורה ולשם שמים. וזהו בנסעם מקדם, שעזבו במחשבותיהם את קדמונו של עולם, ודבקו בדברים שיש להם איחוד חלקים, כי נעשה חיבור חלקים לבניין אחד. הם החשיבו את הבניין הזה לנעלה מנותן כל הכוחות לבנותו, והוא שורש כל עבודה זרה: נוסעים מקדם של המציאות ונדבקים בנמצאים למטה. זהו המגדל בעצמו, כאשר בדור אנוש היו אלו הכוכבים, ובדורות האחרונים זהו בניין הזעיר אנפין של הזוהר ועוון כל אנשי תנועת חב"ד, הדובקת במשיחם היושב על פסגת מגדלם. בספר מלחמות השם של החכם התימני והדרדעי מוסבר שכל הקבלה החדשה החליפה את אחדות הבורא באחדות הבניין, בעוונות, כשההולכים במסגרתה דבקו בספירות ובפרצופים שלא נצטוו עליהם, ואמרו שדבר הייחוד בבורא הוא עצם איחוד הספירות המתאימות לשמותיו. זה מה שגורם לאיחוד כוח החלקים, כאשר נבנה הזעיר אנפין דרך פרצופים, ומהאיחוד הזה נעשה הוא לצורת אדם שלם, שיכול להתייחד ולהזדווג עם הנוקבה המקבילה לפרצופו, והוא הנקרא בדרך כלל יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה. דומה הוא ל"שפה אחת", המאחדת את כל הדיבורים של אותה השפה, וברגע שהחלו לקרוא לחלק מהבניין המטפיזי הזה בשמו של הקדוש ברוך הוא, כבר נסעו מקדם, ובמקום להתאחד במסגרת יחודו האמיתי, התייחדו באחד החלקים והוא אחד כשאר האחדים, ולא שייך כלל העניין לייחוד ה', שנצטווינו באמונתו מן התורה הקדושה והשמורה בקבלה האמתית, במשנה ובתלמוד. קבלה אמיתית היא האמונה המפורשת ב"מורה נבוכים" של הרמב"ם, ולאמונה זו מתקשרת קנאת השמים, כפי שמוסבר בספר מלחמות השם (עיינו שם בכל ההסברים על אחדות החלקים, והוא מפתח חשוב להבין את טעות כל הקבלה שיצאה מספר הזוהר).

והנה בכל עניין שיש לו איחוד חלקים ודרגות אפשר לתאר בו משפיע ומקבל, לכנותו על דרך זכר ונקבה, ולומר כי מתקיים איחוד לשם זיווג, אך כאשר מורכבים ומתוארים עניינים אלו על האל אין ספק שתורת בלעם היא ולא תורה מסיני. למעשה, אפילו בלעם הרשע ידע שאלוהי ישראל שונא זימה הוא. משה דה לאון, הפילוסוף המיוחם בזימת הזיווגים, הוא שקיבל את עצת בלעם להפיל את עם ישראל במוקש הדורות האחרונים עד שיוסר החלק הרע והשנוא, ולא תיפול קנאת ה' על כל העם. כל מזימותיהם הם הבל וריק, כי זימת מחשבותיהם מבצרה באה, ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות.

וזהו "וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר" (שם, י"א, 2): כאשר נסעו מקדמונו של עולם והתחילו לתת את כל החשיבות לנמצאים מטה, באו הם במזימה לזימת המחשבה בכל מיני ייחודים וזיווגים ומצאו בקעה בארץ שנער. הם חיפשו מקום שכזה, ולא חיפשו מישור, כי חשבו בדעתם הנמוכה שיהיה זה מקום שיקלוט את ההשפעה כרחם האישה בארץ שנער, בתוך מקום שנעור לזונים, ולא רצו לשבת אלא שמה.

והנה הסברנו ב"אגרת פתוחה" את יסוד הרמז ב"עֲוֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי" (שמות, כ', 4), שמרומז כאן על ארבע צורות כלליות של התפשטות שיטת הזוהר הפסול, עם הסברו. והנה ארבעת הפסוקים כאן מ"וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת" (בראשית, י"א, 1) עד "פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ" (שם, 4) הם חמישים מלים כנגד חמישים מלים של "לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שמות, כ', 2) עד "וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי" (שם: 5). וגם כאן בדור הפלגה מרומז "עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי" בארבעה פסוקים, וגם בארבעה עניינים בשני הפסוקים הראשונים. "שפה אחת" - אבות, "דברים אחדים" - בנים, "בנסעם מקדם" - שלשים (שעזבו קדמונו של עולם להדבק בממוצעים בשיתוף, כשיטת השילוש), "וימצאו בקעה בארץ שנער" - רבעים לשונאי, "וישבו שם" - הוא חרם השנאה המושם עליהם גם לפני בוא שנאת השמים להתעורר (קנאת אל קנא הגלויה). "וישבו שם", ולא יכולים לצאת ממנו, כי דבוקים הם בדעה שלהם, ואין ביכולתם להיפרד ממנה, ולכך שייך חרם השנאה מן השמים (וסימן לזה: שנואים לשמים, שנואים לבריות), כי כבר החרימו את עצמם במעשיהם הרעים, ואין להם דרך לצאת מהרע, כי לרע הזה הם קוראים טוב ואוהבים אותו. זאת מאחר ואם אחד אוהב דבר, הגם שמחשיב אותו לדבר רע, לא יוכל להיפרד ממנו בקלות, כי הוא אוהב אותו. כל שכן כאשר הוא אוהב את הדבר ההוא ועוד מחשיב אותו לדבר טוב, לא יוכל לצאת או להיפרד ממנו לעולם, ואפילו הוא רע גמור. זהו טעם הרבעים ב"וימצאו בקעה בארץ שנער", כי חשבו שכל כוונתם תתגשם במקום מרובע מפינותיו ובקוע באמצע כרחם האישה, כי דימו את השמים לזכר ואת הארץ לנקבה (כמו בזוהר הפסול), והוא גם טעם המגדל, שאינו סתם בניין כי מרובע הוא בפינות היסוד.

לאחר המבול עברו המערכות שידוד, לפי זמני סדריהם הבאים, והסתדרו כי "עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה--לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (שם, ח', 22), וגם נתמעטו שנות חיי האדם במידה מרובה וכו'. עם זאת, גם לאחר דור הפלגה, שעוונו היה גדול וכללי, כי בעבורו נחלש כל העולם, השינוי היה גדול: מקדם היו מדברים שפה אחת, וכעת מצאו את עצמם מדברים שפה אחרת ושבעים לשון ביניהם, וגם מצאו את עצמם מפוזרים בעולם. כל זה היה גם כן שינוי בסדרי המערכות.

ורמז הוא בחמישים המילים לכך שעוון המגדל ושבירתו שווה לחטא העגל ושבירתו. כי מחשבותיהם הרעות של בוני המגדל היו (בצורה מופשטת) שהם יקבלו תועלת מדברים, שאותם הם ייצרו. מחשבת רשע היא לחשוב שניתן לעשות דבר, שהשימוש בו כאמצעי יגרום לאל להשפיע לשם תועלת, והוא שולל בזה את הבחירה האמיתית, כי ה' ברוך הוא חופשי לעשות כרצונו, ישתבח שמו. וכך גם קרה בחטא העגל שרצו דבר שביכולתם לעשותו, אשר ישמש אמצעי להשפעה במקום משה. זהו ההפך מרצון ה' ולא ציוויו. ותמיד הטעות הזו גוררת אחריה עבודת אלהים אחרים ועבודה זרה ממש.

וכבר הנביאים הזהירו את בני זמנם שלא להחשיב את אמצעי הקרבנות כתועלת שלעצמה, בלי כוונת הלב לשם שמים, מאחר ואין קדושה מצטרפת, אלא ברצון ה' החופשי ישתבח שמו לעד. "אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ" (תהילים, קכ"ז, 1), ובעוונות הרבים נחרב בית מקדשינו פעמים. בבית ראשון עוד הייתה פורחת עבודת אלילים בכל מיני ערבוביות, ורבים היו עובדים עבודה זרה בחוץ ,ובאים למקדש להביא קרבן גם לה'. ובבל היא סמל לגלות, שנתבלבלו בערבוביות.

מהעוונות של זמן בית המקדש השני עברו אלפיים שנה כמעט, גלות והתגברות הנצרות על היהדות. ולא רצו האחראיים על העם אז להבין את הפסוקים "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא, י"ט, 18) ו"תָּמִים תִּהְיֶה, עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים, י"ח, 13), שהינם שני כללים גדולים שהקדוש ברוך הוא אוהב למצוא בבני אדם (ושונא את מה שהוא ההפך מהם). לכן הם היו שנואים בשמים ושנואים בפני הבריות, כי אם אחד מדמה שהוא מכבד את השמים ושונא את הבריות, אינו אלא תועה ומכחיש את מעשה הבורא. ומעשה הרע בשנאת חינם היה מרובה, בעוונות, בתקופות האחרונות של ימי בית שני.

כנגד השנאה הזאת יצא ישוע להוכיח אותם, ורוב תוכחותיו עמדו על שתי נקודות והן: שימת הטפל לעיקר והעיקר לטפל, ושנאה במקום אהבה בלב דורש טוב ומרחם.

צריך להבין את הנקודות האלו היטב, כי יש לדברים האלה משקל גדול כמו שיש משקל גדול לעובדה שבית המקדש, הוא בית ה', נחרב בעוונות. כי הקדוש ברוך הוא לא נתן לנו את תורתו הקדושה להתגאות בה, חס ושלום, ולשנוא את כל מי שלא זכה בה. מידת משה רבנו, עליו השלום, הייתה אהבת הגרים וכיבוד כל הבריות.

והנה דור הפלגה עשו בניין נגד רצון השמים. ובחטא העגל נעשה "בניין" העגל בלא ציווי. עוון דור הפלגה הוא כללי לדורות ולאומות, ועוון העגל כללי הוא לישראל, ואף כי נתכפר ממנו, ויש טהרה יתירה ממנו במשך הדורות, על העם להתנקות עדיין מכל שמץ של עבודה זרה, ואף מכל תמונות המחשבה על דברים אשר בשמים ממעל. מאחר וכל סוגי העבודה הזרה נמצאים בעגל, כך ישראל צריך להתנקות מכל הסוגים במשך הדורות. על כך מרומז בפסוק: "וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות, ל"ב, 20). ורמז הוא לכך שחטא העגל בא בצורתו הסופית לאחר ארבעים הימים, בסוף ארבעים דורות. בסוף זמן הגלות הארוכה והמרה צריך לצאת העגל הזה בצורה המתאימה לאותה התקופה, והוא העוון המונע את הגאולה. אין הגאולה באה עד שמתגלה העוון הזה בפרהסיה, ועד שנשרף כל העוון הזה מהעם.

העוון הסופי הזה יהיה בו מעוון המגדל, ויהיה בו מכל סוגי העבודה הזרה שבחטא העגל, ורק שבירתו ושריפתו תהיה טהרתו. בסוף, בדורות האחרונים שלפני ביאת הגואל, כבר נפל חלק העם בעוון גדול, בר מינן, והעוון הזה חונק את רוח העם. ורב העם, בעוונות, כאילו ללא רוח וללא התעוררות הלב על מעשי ה' הנפלאים. קיבלנו רשות מהצדיק, ראש לבני עלייה, המורה חיים, לגלות מה הוא העוון הזה, ואיך הוא מעכב את הגאולה.

העוון האלילי הוא העוון המתחיל מספר הזוהר, שיצא מספרד והתפשט החל מהמאה ה-16, התחזק בצפת, ופרח בהמשך בין כל חברות החסידים ובפרט בתנועת חב"ד, שבנתה עליה שיטה מיוחדת הנקראת שיטת חב"ד, הכתירה את תנועתה בשם "חכמה בינה ודעת", וחסידיה מאמינים שבידם המפתח להביא את הגאולה ואת המשיח על ידי שיטת זו. בסוף התפשטות העוון הזה נעשתה כל תנועת חב"ד לחברת תועבות בגאווה ובכל המידות הרעות. חסידיה עובדים את המשיח שלהם כאלוה, כאשר בחייו הוא לא מחה על כך בפניהם. הם מציפים את התמונות שלו בכל רחבי הארץ, ואומרים על התמונה כי מביאה היא ברכה. למרבה הצער, מרבית האנשים המסכנים אינם יודעים שכל התמונות האלו הינן טמאות בטומאת אלילות. הרב שלהם שמח והסכים לכך שתמונותיו יופצו בכל העולם, כי רצה לעשות לעצמו שם. חב"ד היא תנועה משיחית מסוכנת מאד ומוקש גדול לעם, וחסידיה עושים עבודה זרה ממש, כשהרוח הטמאה האוחזת בהם לא נותנת להם להבין מה הם עושים באמת. כולם אחוזים ברוח השקרית הזאת, לא יכולים לצאת מהעיר ליובביטש, ולא יכולים לחדול מלבנות מגדלם, או לשוב מכל דרכיהם ומידותיהם הרעות. הם שנואים הם מאוד מלפני הקדוש ברוך הוא, כי כל פסולת עוונות הדורות נמצאת בהם. ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. הם רצו לבנות מגדל גדול כדי שיעלו השמימה על ידי חכמתם, בינתם ודעתם ויבינו באלוהות, אך סוף דעתם לעשות לעצמם שם, והוא המתגלה בסוף עוד יותר. וכן המידות הרעות והגאווה שלהם, בר מינן, מתגלות לפני שאר העם ולפני האומות, כי אין להם דרך ארץ וסגורים הם בעולם מזויף, ומאוסים הם בכל התנהגותם ובאופן הילוכם ובכל דבריהם. היסוד לכל הרע הזה הוא השיטה הנוכרית והמלוכלכת של עבודת פרצופים באמונה זרה לתורתנו הקדושה, המקטינה את ה' לתוך סגירה דאצילות של ספר הזוהר. הם קוראים לו הקדוש ברוך הוא ואומרים כי הוא בצורת אדם, לפי מדרגת העולם ההוא ברמ"ח איברים ושס"ה גידים. ובכדי להבין בכל הכיפרות והשיתוף בספר הזוהר צריך ללמוד וללמד את ספר "מלחמות ה'" של החכם אלקאפח, אשר פנה לפניה ושורש שורשיה, ועתה בעזרת ה' עלינו, ובזכות הצדיק הקדוש, המורה חיים, עלינו, ברשותו ובהסכמתו הקדושה, בא הזמן לגולת את האמת, לבער את הרע מקרבינו, ולהחזיר את כתר האמונה הטהורה והפשוטה בה' אחד למקומה.

והנה העוון הזה הוא של אלהים אחרים. מצד אחד הוא לא נראה לעין בקלות, ומצד שני פעולתו, היוצאת בסוף מעשהו, מלוכלכת בכל התועבות שמקדם היו מצוירות במחשבתה. העבודה הזרה בישראל בתקופת בית המקדש הראשון הייתה גלויה, העבודה הזרה בבית המקדש השני הייתה שימת הטפל לעיקר וכו', אך העבודה הזרה של הדורות האחרונים מתחילה בסוגים הכי דקים של עבודת אלילים. והוא עוון הבניין השנוא של ספר הזוהר, שיש בו מעוון המגדל ומחטא העגל. על דקוּת העוון רמז הפסוק: "וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן, עַד אֲשֶׁר-דָּק; וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם), כי בסוף צריך ישראל להיטהר מהדק שבסוגי אלהים אחרים.

וידוע גם כן שהעגל היה דומה לשור שראו בני ישראל למעלה, כאשר נפתח הרקיע, וחשבו על כן שיקבלו השפעה ממנו. ואין הגאולה באה עד שיטהר ישראל מהלכלוך שנדבק בו מחטא העגל בעבודת פרצופים עליונים ובבניין שהם חושבים אותו להיכל ה', אך אינו אלא עגל הזהב וכולו מיועד לשריפה.

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, מֶה-עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה: כִּי-הֵבֵאתָ עָלָיו, חֲטָאָה גְדֹלָה" (שם, 21). משה תלה את האשמה באהרון כי אחראי היה, רמז הוא כי בדורות האחרונים עד לזמן הגאולה אשמים כל הרבנים, שלא עמדו נגד האמונה הזרה והנוכרית, ולא דחקו אותה מחוץ למחנה ישראל. "וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן, אַל-יִחַר אַף אֲדֹנִי; אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-הָעָם, כִּי בְרָע הוּא" (שם, 22). פה מתגלה קטנותו של אהרון לגבי משה כי קרא לו "אדוני", אף כי גדול היה ממנו בשנים, כי רק משה רבנו, עליו השלום, לקח על עצמו לתקן את חטא העגל. "וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר" (שם, 19): רק משה יכול היה לתקן את החטא, כי נאמן הוא בכל ביתו, ועניו הוא מכל האדם אשר על פני האדמה. משה היה זה ששבר את הלוחות, שרף את העגל, ביקש סליחה ורחמים על העם, ולמעשה שם את חייו בכפיו בעד העם כשאמר: "וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שם, 32). לעומתו, אהרון לא יכול היה לשאת את כל האשמה על עצמו, ולכן שיתף איתו גם את משה ואת העם, כשאמר למשה: "אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-הָעָם, כִּי בְרָע הוּא" (שם, 22), דהיינו: אתה ידעת על זה מקדם. עם זאת, אם יש כאן מעין תוכחה כלפי משה, היא איננה תוכחה אמיתית, אלא כוונת אהרון הייתה להקל מכובד העוון שעליו, מאחר ולא היה לו כח לשאת חטאה גדולה על עצמו לכפרת כל העם. "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ" (שם, 1). כך קרה גם במשך הדורות, שתמיד בני העם, כשלא ראו את משה, חיפשו משהו שיהיה במקום משה, ורוב הטעות מתחילה כאן.

התורה הקדושה העידה על גודל מעלת משה, איש האלהים, אשר היה עניו מכל אדם ונאמן בכל ביתו, ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ולא יחסה התורה אמונה בבן אדם חוץ מאשר למשה, אשר זכותו עומדת ותעמוד תמיד לטובת העם. ורמז הוא לעוון השנוא הנקרא בכלליות "עוון הזוהר", המתחיל בעגל הזהב המחשבתי ומסתיים בעגל הזהב בפועל, בבן אדם אחד בעל רוח הזוהר הפסול. על עגל זה אומרים הערב-רב שהוא "משה רבנו" של הדור, בר מינן מכל כיפרותם, טיפשותם וגאוותם. וכבר לא פחדו לשקר בנוגע לכל הייחוסים, כי המורה שלהם, משה דה לאון, כבר זייף את יחוס ספר כזביו כאשר שייך אותו לתנא הקדוש, רבי שמעון בן יוחאי, שם בפיו את כל שקריו, וערבב את כל הייחוסים בין האלהים לבין בריותיו, רחמנא ליצלן.

"וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב, הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ-לִי" (שם, 24). התחכמות אהרון לא עלתה בידו כי אל מול החכמה ניצבה עורמת השטן. "וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ, וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה" (שם). והנה כמעט כל הרבנים עוד בדורות הקודמים, כאשר התחילו הנכשלים להפיץ את ספר הזוהר, ואחריו את יתר ספרי הקבלה החדשה, ובהמשך את ספרי החסידות ואת ספרי חב"ד, לא קמו לקנא את קנאת השמים ואת קנאת התורה הקדושה לאמונתנו, ירושת אבותינו הקדושים. ולכן "ויצא העגל הזה". והרבה נפלו גם כן מפני שבמקום לבקש את תמימות אמונת האבות ביקשו להתחכם ברוח האישה הרשעה הזאת, ולהשתעשע ברמזי עיניה הלוכדות כל מתקרב. ושכחו ש"הַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים" (בראשית, ג', 1). חוה נפלה לנעימות קולו וחכמתו, במקום לעמוד באמונת ציווי האלהים, והרבנים נפלו לנעימות קול חכמת הזוהר השקרית, במקום לעמד באמונת ציווי האלהים, שצווה בתורתו הקדושה: "תמים תהיה עם ה' אלהיך". ערמומיות הנחש מתחילה מהתחלת דבריו: "וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן" (שם), כי התחיל להתייחס בהתחכמות אל אמירת האלהים, ולהטיל ספק באמונתו. וכל חכמת הקבלה החדשה היא ברוח ההתחכמות הזו, כאשר הכוונה הרעה מכוסה במליצת המלים ובערבוביית פסוקים ודברי חז"ל.

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר" (שם, י"א, 3): זוהי אחדות לשם הכנת האמצעים לתכלית הרעה של החוטאים, ובולטים בפסוק המילים "איש אל רעהו", שלא נכתבו בפסוק שאחרי כן. זאת משום שהאחדות החזקה ביותר לתכלית רעה, היא בהכנת האמצעים לאותה התכלית, וכל זמן שעוד לא הגיעו אליה, האחדות חזקה מאד, אבל כשנדמה היה להם שהגיעו אליה, התחילה החבילה להתפרק, כי אז חשב כל אחד רק על עצמו. לכן נאמר בהתחלה "ותהי להם" ולא "תהי לנו", כי בעת האחדות חושבים לטובת אחרים, אבל בהמשך נאמר: "נִבְנֶה-לָּנוּ" (שם, 4) ו"נַעֲשֶׂה-לָּנוּ" (שם): "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ" (שם), כי עיקר כוונתם הייתה, כאמור, לעשות לעצמם שם.

והנה ד' פסוקים אלה מציגים בהדרגה את עוון החוטאים, מתחילת מצבם ומחשבתם, עד שנסעו מקדמונו של עולם ובנו לעצמם בניין לגמור בו את עבודתם הזרה, הוא בניין שנוא לפני השמים מראשיתו ועד אחריתו. וכאמור רמז ניתן גם ב"עֲוֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי" (שמות, כ', 4), שישנו בניין מטפיזי, המתחלק לארבעה סוגים כלליים, ועל הבניין הזה בנו המקובלים החדשים את כל בניינם. ובכל ספריהם התאימו את סוגיהם לארבעה עולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, במקביל לפרצופי אבא, אימא, זעיר אנפין ונוקבה של ספר הזוהר. ובא הספר "מלחמות השם" להסביר את כל הטעמים על פי תורתנו הקדושה שהבניין הזה שנוא הוא כבניין של עבודה זרה ממש. גם כאן כב"עוון אבות" מרומזת בד' הפסוקים השנאה לבניין המרובע של אצילות, בריאה, יצירה ועשייה של הקבלה החדשה. פסוק א': "שָׂפָה אֶחָת" ו"דְבָרִים, אֲחָדִים" כנגד האצילות, שלפי דעתם הוא עולם האחדות. פסוק ב': "וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם", שעולם הבריאה שלהם כבר נסע מהעולם הקודם לו והיה למציאות מבוקעת כצורת נקבה במקום הנעורים. פסוק ג' מקביל ליצירת עולם היצירה שעיקרו בניית הבניין: "נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה". ופסוק ד' מתייחס לעולם העשייה שלהם, פועל היוצא אחרי ההכנות הקודמות. כל זה בקיצור נמרץ ואין רצוננו להיכנס לפרטי ההקבלות, אלא להראות איך הבניין השנוא של המגדל מקביל לבניין השנוא, המרומז ב"עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי", שהוא בניין ספר הזוהר באבא אימא, זעיר אנפין ונוקבה, ובניין ד' העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, המקבילים לפי הסברם לד' אותיות השם. ואצלנו הוא ברמז "אָז הוּחַל, לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה" (בראשית, ד', 26): התחילו בטעות להרכיב את השגותיהם על דבר הבניין המרובע, וחשבו להסביר בזה את סוד ארבע אותיות השם, ובזה חשבו שתרד ההשגה האלוהית למטה, והם שיקבלוה ויינצלו. זהו עוון הזוהר שדרך ה"אור" המדומה יצאו מצניעות המחשבה ומהציווי "תמים תהיה עם ה' אלהיך", ואמרו: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ".

והנה ד' הפסוקים האלה באים לספר על עוונם. כי מ"ויהי כל הארץ שפה אחת" עד "על פני כל הארץ" הוא סיפור מעשיהם, ומפסוק ה' "וירד ה' לראות", סיפור מעשה השם הוא. חשוב לשים לב כי מהתחלת הסיפור לא נראה באיזה דבר או עניין יש פה עוון, כאשר הטקסט נלמד דרך פשט, ורק בסוף הסיפור באמרם "ונעשה לנו שם" מתגלה כי כוונתם אינה לשם שמים, אלא נגד רצון ה'. בנוסף לא מובן למה פס' ג' בא לפני פס' ד', והיה צריך להיות להפך, מפני שהפסוקים כאן מדברים על המציאות, ובמציאות כוונתם קדמה להכנת החמר לבניינם. עם זאת, באה כאן תורה ללמדנו שבעוון הבניין השנוא הזה לא נראה הבניין דבר רע, עד שבסוף מתגלה כוונתו בכל רע, כי כל כוונתו לעשיית שם עצמית. אז מתגלה שכל הבניין היה שנוא מתחילתו ועד סופו, שנאה שלא מתגלה, עד שהכוונה יוצאת אל הפועל.

וסימן לתכלית שנואה הוא שה' לא הפריע להם לבנות את הבניין כי שנואים הם, על אף שלא הייתה להם זכות להינצל, ולכן "לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (בראשית, י"א, 6): הם הקימו את העיר ואת המגדל, ועל היסוד של שנאת השמים המתגלה בסוף יש מידה כנגד מידה. ופה כוונתם הרעה לעשות לעצמם שם, ולהתאחד בעבודה הזרה שהוא הדבר היוצא בסוף.

וכמו שמובא בספר הקדוש, "ספר הישר", שגדל ערכו וקדושתו: "ויהי הם בונים וימרדו בה' אלהי השמים ויחשבו בלבבם להלחם בו ולעלות השמימה. ויתחלקו כל האנשים האלה וכל המשפחות לשלשה חלקים. ותאמר האחת נעלה השמימה ונלחם בו. והשנית אמרה נעלה השמים ונעמיד שם את אלהינו ונעבדם. והשלישית אמרה נעלה השמים ונכה אותו בקשתות ורמחים" (ספר הישר, פרשת נח). והנה כוונתם הרעה היא גם כן טיפשות גמורה, שחשבו אלה הטיפשים לכבוש את השמים, ועליהם נאמר: "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ" (תהילים, ב', 4): לעג ה' לדור הפלגה. "ויהי עת בונים ויזרקו החצים אל השמים ויפלו כל החצים עליהם מלאים דם. ויהי כראותם ויאמרו איש אל רעהו אך הנה הרגנו את כל אשר בשמים. כי מאת ה' היה זה למען התעם ולמען הכחידם מעל פני האדמה" (ספר הישר, פרשת נח).

וכל האחדות שלהם היא בבניית הבניין כדי להגיע למגמת חפצם הפרטי. אהבת האדם שלהם כולה כוזבת, כי אהבה מזויפת היא, כמובא במדרשים ובלשון ספר הישר: "ויהיו אלה עולים ואלה יורדים כל היום. ויהי כאשר תפול לבנה מידם ותשבר ויבכו כולם עליה וכאשר יפול אדם וימת אין מביט אליו מהם" (שם). והוא סימן לשנאת השמים עוד לפני שמתגלה היא בפועל.

ותחילה כשהבניין עוד לא נבנה הייתה אחדות ומעט אהבה, וידברו איש אל רעהו באחדות, אבל מפני שכוונתם לא הייתה לשם שמים אלא לשם הבניין, כל מה שקשור לבניית הבניין הם היו שמחים עליו שמחה אלילית, וכבר לא היה איכפת להם מאף אחד, אלא הסתכלו רק על מה שיכול להיות לתועלת הבניין.

וכך גם בדורות האחרונים בחברות החסידים שיצאו מהתפשטות בניין ספר הזוהר השנאה, הקנאה והגאווה התגברו בהן תמיד, ובפרט בחברת החב"דים, המאמינים שדרך לימוד ספרי חסידותם הם מובילים לסוף בניין לימוד ספר הזוהר בצורתו המעובדת, כדי להביא את המשיח. וכולם לומדים בספרים האלה בכל יום, כדי להבין בבניין המפואר הזה של אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, ושמחים מאוד בבניין הזה, ומכבדים מאוד את ספרי החסידות שלהם, ומבזים את כבוד בני האדם, ושונאים האחד את השני. כל אחד רוצה להתגאות אל מול השני, ואין ביניהם שום דרך ארץ ונימוסים. אספר לכם שפעם שאלתי חבד"י אחד מדוע אף אחד לא עושה כבוד לשני, ואין שום דרך ארץ ביניהם כלל. אביא לכם את תשובתו בכדי שתראו איך הם שמים חושך לאור ואור לחושך. אמר לי החב"די שהשורש לדבר הזה הוא מפני שלא צריך לכבד, אלא את הרבי שרק הוא ראוי לכבוד, בעוד שאר בני אדם הם כלום וצריך לבטל אותם כי יותר טוב שיבוטלו. והנה בפילוסופיה הזאת נהרס יסוד דרך ארץ שקדמה לתורה, ושכחו הם כי בלי דרך ארץ ובלי התנהגות מנומסת ודיבור מנומס בין אדם לחברו ובלי כיבוד כל הבריות, כראוי לבני אדם, אין התורה מתקיימת.

בחברת החב"דים הבחנתי שרק לאנשים עשירים הם היו עושים כבוד, משנים פנים לגמרי ומתחנפים אליהם, בעוד ביחס לאנשים אחרים לא היה אכפת להם לגמרי, אלא אם כן ראו הם אפשרות לתפוס מישהו ולהכניס אותו לחברתם, ואז הם הראו לו אהבת רעים. ואין השני מבין שהאהבה הזאת אינה אלא להכניס אותו ולקשר אותו לחברתם, בכדי שיעזרו להגדיל את הבניין ולהוסיף עוד על כבוד משיחם. וכאשר האדם הזה כבר נופל למוקש ונתפס ברוחם הטמאה, זה שהיה מראה לו אהבה כבר לא מסתכל עליו, כי נגמרה עבודתו איתו. זאת מאחר ואין לו מידת אהבה אמיתית כפי שאנחנו מצווים עליה בתורה הקדושה, ואהבת לרעך כמוך, וכמו שהיא ירושה לנו מאבותינו הראשונים: אברהם, יצחק ויעקב. זאת מאחר ואותו חב"די אוהב את הבניין ושונא את הבריות. זהו סימן מובהק שאין לבניין קיום, שנוא הוא, סופו להרס וכל בוניו להיענש. חכמי תימן אומרים על מי שאוהב את ההלכה ושונא את הבריות ולא חס על כבודם שהוא פועל כבוני המגדל, שעל לבנה אחת נופלת הם התאבלו, אך אם אדם נפל ומת, הם לא יחסו לכך שום חשיבות. דבר הזה פסול מאד לפני המקום, והוא שונא את הפועל באופן הזה ואת כל בניינו.

אנשי הכת הראשונה שזרקו חצים ורמחים אמרו לכבוש כל אשר בשמים. אנשי הכת השנייה אמרו לעשות מלחמה נגד ה', הנה מכירים שיש ה' ומורדים בו. וטיפשותם הייתה שחשבו שהמלחמה הזאת עולה בידם דווקא כאשר יעלו לפסגת המגדל. חשבו הם שכל הבניין הגדול הזה יהיה כוח עצום שיספק בטחון בפסגה. הם שיערו שלפי רחבת ארבע פינות המגדל תגדל מעלתם, וחשבו שהפסגה תהיה נקודה מרכזית, המקבלת את כל השפעת העליונים, כך שמי שיזכה לשבת שם יהיה מלך העולם המושל על התחתונים. זהו השורש לאמונת בן האל, ולאמונת זעיר אנפין. אנשי הכת השלישית אמרו להעמיד את עבודתם הזרה על פסגת המגדל ולעבוד אותה שם, וזהו השורש לחטא, שחשבו שהעגל הזה יקבל בעצם את השפעת האל וישפיע עליהם.

מעשה המגדל הוא כאמור כללי לעולם, ושורש הוא לכל סוגי כיפרות. ומעשה העגל כללי לישראל, ושורש הוא לכל סוגי עבודה זרה בעמנו במשך הדורות. לפי כל פירושינו ניתן להבין מעוון בניין המגדל ומחטא העגל את הבניין השנוא המרומז ב"עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי", היוצא לפועל בעוון הדורות האחרונים, הוא עוון ספר הזוהר המתפשט עד לאמונה במשיח המזויף של חב"ד. העוון אמנם מעכב את הגאולה, אך העגל יישרף כולו לבסוף.

ולבסוף מסיים בעל ספר הישר: "אשר אמרו נעלה השמים ונעבוד את אלהינו שם היו לקופים ושנהבים. ואשר אמרו נכה השמים בחצים המיתם ה' איש ביד רעהו. והשלישית אשר אמרה נעלה השמים ונלחם בו הפיצם ה' בכל הארץ. והנשארים בהם כאשר ידעו והבינו את הרעה אשר באה עליהם ויעזבו את הבניין ויפוצו גם הם על פני כל הארץ. ויחדלו לבנות את העיר ואת המגדל. על כן קרא למקום ההוא בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ הנה מקדם שנער. והמגדל ההוא אשר בנו בני האדם פתחה הארץ את פיה ותבלע את שלישיתו. ותרד גם אש מן השמים ותשרוף את השלישית האחרת. והשלישית ממנו נשאר עד היום הזה ויהי ממנו אשר תלוי ברוח השמים ויהי מהלך צלו שלשה ימים. וימותו רבים מבני האדם במגדל ההוא בשנה ההיא עם אשר אין להם מספר" (ספר הישר, פרשת נח).

והנה בדורות האחרונים בנו הרבנים מגדל גדול, ולקחו לפסגת מגדלם את ספר הזוהר ואת כל פרצופיו המלוכלכים בדם זבחי אלהים אחרים. וכקופים ושנהבים התחילו לפרש איך הוא הבורא, ואיך ברא את עולמו, ואיך הוא צמצם את עצמו בכדי לברוא את העולמות. וחיברו ספרים רבים להוסיף על היסוד בניינים, הוא הזעיר אנפין המתייחד עם אשתו על פסגת המגדל. ונפלו בחורים וזקנים, גם מלומדים ואף חכמים נכשלו, ובקלות הדעת ראו כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים, ונחמד העץ להשכיל, וחשבו שסוף סוף יוכלו להבין מה הוא האלהים. והם טיפשים ומשוגעים וכופרים כבוני המגדל, והם כקופים בכל התנהגותם ומתנפחים כשנהבים מהלימוד הפסול הזה. ומי הם שיבינו את הדבר הזה, מאחר והם לא יכולים אפילו להסתכל על עין השמש, שהיא עבד מעבדיו של הקדוש ברוך הוא. ועל מה יסתכלו ועל מי ידברו. כל דבריהם ואלפי רבבות מלים שהם מוציאים על המתרחש בתוך הצמצום הזה פסולים ומאוסים לפני השמים. וכחיצים הם נגד השמים, וה' בשמים ישחק ילעג למו, ונותן להם לחשוב שהם מצליחים, ועוד מעט ויבינו מי הוא הבורא, ויעלה משיחם על כסא המלך, הנמצא על פסגת המגדל, וירד זעיר אנפין למשוח שמן על ראשו. ותהיה חגיגה גדולה בשמים ובארץ, וכל סוגי הזעיר אנפין יזדווגו ביסוד נוקביהם, וירדו כל ההשגות העליונות למטה, ותמלא כל הארץ תמונת שנערסון. וירד ה' לראות את העיר ליובביטש ואת מגדל שנערסון אשר בנו בני האדם, שכל הבניין הזה לא מה' הוא, כי אם מאת בני האדם.

ויאמר ה' הן עם אחד, שכולם מסכימים לדעה אחת מושחתת ומוטעה, שפה אחת לכולם, היא לשון ספר הזוהר הפסול, שכולם נכשלו אחריו, וזה החלם לעשות, שכל הבניין השנוא הזה מתחיל מעוון הרשע המחוכם והפילוסוף הפתייני, שתרעלת הנחש בעטו, משה דה לאון, שישרפו עצמותיו בתוך קברו. הרשע הזה יחס את חיבורו בשקר לתנא הקדוש רבי שמעון בן יוחאי, שלא ידע מהספר הזה, לא ראה אותו, ולא חלם עליו אפילו. דווקא רבי שמעון בן יוחאי שנא את כל המחשבות הכופרות הללו, ואמר שכל המשתף שם שמים עם דבר אחר נעקר מן העולם.

ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. אתם רציתם לבנות מזבח לזעיר אנפין ולהמליך את מלככם בתווך שבין האל העליון והארץ, ולכן אני אתן לכם את כל הזמן הנדרש להקים את בניינכם ולהמליך את מלככם, כי ידוע וגלוי אצלי שכהתחלת מחשבותיכם לתאר ולעבוד פרצופים אחרים על פני, כך וביתר שאת סופכם לעשות עבודה זרה ממש לבן אדם בעל צואה ושתן, ולעבוד אותו כאל ממש. ואתן לכם ארבעה דורות להשלים את כל מחשבותיכם בפועל, ולא תדעו ולא תבינו את כל שנאתי לבניין הזה עד שיתגלה בסוף לעין כל עד כמה שנאת השמים גדולה לכל מגדלכם.

ובכדי שלא תגידו שלא שלחתי אות להזהיר אתכם נגד הטומאה הזאת, דעו כי שלחתי זמן קצר לאחר הפצת הזוהר איש אחד ושמו שבתאי צבי להיות המשיח הראשון של ספר הזוהר. והוא מוכר בהיותו בעל רוח הזוהר, וכל כוח רוחו מהספר הזה יצא, והוא בעצמו מעיד על זה. רבים מן העם האמינו בו, שמחו שמחה גדולה, רקדו ריקודים, לכלכו את מחשבותיהם בחזיונות שווא, ומכרו את בתיהם כדי לעלות לארץ ישראל. רק בסוף הבינו ששבתאי נעשה למוסלמי וכל חזיונותיהם התאיידו באוויר.

ומכל מקום לא שבו מטעותם כדי לחקור ולדעת מאין הגיע שורש הרע. תלו את כל התועבה בשבתאי צבי, ולא הבינו שכל רוחו של צבי זה הגיעה מספר הזוהר, רוח שדבקה במוחו וגרמה לו חזיונות שווא עד אין מספר. הנזק הגרוע הזה יצא בעם מתוך ספר הזוהר הטמא הזה, אך הרוב המוחלט לא הכיר בשורש הרע, ולא ניקה את היהדות מכל האלילות ומכל השיתוף ומכל הבניין השנוא הזה.

לדאבוננו, לא הסבירו רבני התקופה באופן ברור והלכתי את האמונה הטהורה, ובכל אופן לא הסבירו את העובדה שאסור לשתף במחשבה את הבורא בפרצופי עליונים מדומים. וחסרון גדול הוא שרפו ידיהם מלהתיר את הסיבוך.

חשוב לציין כי לפני שנכתב ספר הזוהר במאה השלוש עשרה כבר היה בעולם, במאה האחת עשרה, האור הגדול והחכם הנפלא, שראה את כל הנולד, הוא הצדיק הקדוש, ראש לבני עלייה בדורו, שכל דיבוריו מהקבלה האמיתית, התורה שבעל פה. "הנשר הגדול", הרמב"ם, עליו השלום, ידע בחכמתו את כל הסיבוכים שייצאו במשך הדורות בעיני האמונה. ובעת לעשות לה' חיבר את הספר הקדוש "מורה נבוכים", כדי ליישר את כל הצרכים ולשלול את כל התארים. והיא קבלה אמיתית מהקדושים, שאותה הרמב"ם, עליו השלום, רק התאים לסגנון פילוסופי לפי צרכי וענייני הדור ההוא. ומפני שהרמב"ם חיבר את "היד החזקה", שבה גם הלכות יסודות התורה, היה צריך הדבר להספיק לכל הרבנים הבאים אחריו להכיר כאות נגלית שכל הכתוב בספר "מורה נבוכים" אמת הוא, ועל יסודות התורה הקדושה נכתב, ואין להרהר עליו או לפקפק בו כבדעות פילוסופיות, מאחר והסגנון הפילוסופי שבו מכסה על קדושת הדברים להתאים אותם למענות לשון הדור.

כל הספר מייסד בהסבר את היסוד שאמונת התורה עומדת עליו, כי עבודתנו ותפילותינו מיועדות הן לה' אחד, הוא הסיבה הראשונה לכל המציאות, ישתבח שמו לעד, ולא לנקודה אמצעית, המחברת עליונים ותחתונים כפסגת המגדל וכעגל הזהב וככל שיטת הזעיר אנפין עד סוף התפשטותה בעוון המשיחות של בן שנער.

וכל העוון יצא בהמשך מפני שלא הבינו רוב הרבנים שלגבי כל הדעות הלא ברורות הכין להם כבר הקדוש ברוך הוא מורה נאמן, המורה את דרך האמת לכל הנבוכים. ולו היו זוכים אז להכיר באמיתות כל הספר ובמעלתו הנשגבה של המחבר, "מורה נבוכים" הוא מפתח לתיקון דבר האמונה, והיא הרפואה שהציף הקדוש ברוך הוא קודם למכה, על מנת שתהיה הרפואה מוכנה לכל החפץ להירפא מסגולתה. זאת מאחר והצדיק הקדוש כבר התפשט מכל המונחים, שלל את כל התארים, והיה בסוד עם ה' אלהיו.

ואזכיר לקורא לזכור ולשמור שכל האמור כאן, כמו בכל כתבינו, הוא קבלה ישירה מהמורה הקדוש, המורה חיים. הכול ברשותו ובהסכמתו, והנני הצעיר כמזכיר הזוכר בכתב את שיעוריו הקדושים, ומתאימם לעניין הנדרש לפי הסימנים הנפלאים והבשורות הטובות, ששלח לנו הקדוש ברוך הוא, בזכות המורה הקדוש (ראו ספר הסימנים).

והנה כל הטעות שגרמה לעוון הזוהר באה מפני שהפרו את האמונה הטהורה, בעוד התורה הקדושה אמרה: "תמים תהיה עם ה' אלהיך". ואין זה מדרך התמימות לחקור את מהות אלהים חיים. על האדם רק לחיות ביראתו ולהתפלא על מעשיו בתמימות אמונת לבו. הביטו בנאמר בפרשת ניצבים: "כה וַיֵּלְכוּ, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ, לָהֶם: אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּם, וְלֹא חָלַק לָהֶם. כו וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בָּאָרֶץ הַהִוא, לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת-כָּל-הַקְּלָלָה, הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה. כז וַיִּתְּשֵׁם יְהוָה מֵעַל אַדְמָתָם, בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל; וַיַּשְׁלִכֵם אֶל-אֶרֶץ אַחֶרֶת, כַּיּוֹם הַזֶּה. כח הַנִּסְתָּרֹת--לַיהוָה, אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם--לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים, כ"ט, 25-28). ומה שייך עניין הנסתרות לה' אלהינו לקללה הכתובה בספר הזה, הבאה על עבודת אלהים אחרים?

והיא תשובתנו כי הסוג הגרוע ביותר בעבודת אלהים אחרים הוא הסוג היוצא מחקירה בנסתרות שהן לה' אלהינו ולא לנו.

וגם עברו על הכתוב בתורה "לֹא תֹסִפוּ, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ, מִמֶּנּוּ--לִשְׁמֹר, אֶת-מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוֶּה אֶתְכֶם" (שם, ד', 2). "אשר אנכי מצוה" מוזכר פעמיים, כי הדבר אשר אנכי מצווה בדיבר הראשון "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות, כ', 2) הוא דבר האמונה ואסור להוסיף עליה, ואילו הציווי השני, "ולא תגרעו", מתייחס לדיבר השני ולאיסור לעבוד אלהים אחרים, ככתוב "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא" (שם, 4). ובפסוק הנ"ל מובהר כי הוספה בדבר האמונה היא שגורמת בסוף לגרעון ולירידה אל עבודת אלהים אחרים.

כל ספר הזוהר ויתר הספרים שיצאו להסביר את שיטת הקבלה החדשה הם שהוסיפו על דבר האמונה עוד בתחילת השיטה, כאשר קראו לספירות בשמות שהתורה הקדושה מייחסת לקדוש ברוך הוא, מה שמוכרח היה להיגמר בשיתוף ובריבוי רשויות. לפיכך כל הבניין והמגדל במדרגות העשייה, היצירה, הבריאה והאצילות, וכל אלפי רבבות ההסברים לכל ענייניהם הוספה רבה היא לדבר האמונה.

ואין ההוספה באמונה כחיזוק באמונה שצריך האדם תמיד לזכור ולחזק את אמונתו, כי החיזוק בא מזיכרון ה' וכל נפלאותיו, כפלאיו וכוח גבורותיו שהראה לנו ביציאת מצרים. כל זיכרון כזה מתחזק את האמונה בו, אבל כאשר האדם חושב על עולמות ופרצופים, ספירות ושמות שהאל צמצם את עצמו בהם, כדי להוציא את פעולותיו, הוא מוסיף על עצם אמונתנו בצוּר כל העולמים, הסיבה הראשונה לכל הנבראים. ובכל מה שהוא מוסיף, הוא גורע, כי במחשבתו מצמצם הוא את הקדוש ברוך הוא לתוך סוג, מקום וצורה מיוחדת בעניינה, ובונה לו תמונה מחשבתית. התורה אמרה: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם: כִּי לֹא רְאִיתֶם, כָּל-תְּמוּנָה, בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים, ד', 15), וכמו שלא ראיתם, לא תיצרו תמונות שכליות, כי כולן בלתי רצויות לפני ה', וכולן גורמות נזקים גרועים מאד לנפשותיכם.

הבניין המפואר באמת הוא תורתנו הקדושה, הוא הבניין הבנוי על ייסוד היסודות הנאמרים בדיבר הראשון, המכריז מה היא אמונתנו. כי האמונה האמיתית והטהורה המגנה עלינו באמת והמחזיקה אותנו מליפול מטה היא האמונה בה' אחד הכול יכול, ורק לו המלוכה בכל עולמו אשר ברא. ואין הדבר הזה נתון בהבנה, כי יחודו נפלא מכל רעיון, ולכן לא נאמר הדיבר בדרך ציווי, אלא בדרך הכרזה כי למעלה היא מהחקירה. הרי אחרי שראיתם את כל מופתיי אותותיי ונפלאותיי אשר עשיתי ביציאת מצרים וראייתכם למעלה מהבנה, תאמינו שאנכי ה' אלהיכם הוא השומר עליכם והגואל אתכם, כמו שעשיתי ביציאת מצרים, ותאמינו בכל כוחי הגדול ושאנכי יכול על הכול. ואין בזה שום חקירה על מהות האל, כי אף מוח לא יכול להשיגו. הרי אם היה האדם משיג אף אפס קצהו, היה מתפוצץ המוח והאדם היה מת. ומי הוא שיעיז לחקור במי שברא מיליוני מיליונים עד אין מספר של עולמות וכוכבים. חקירה כוללת עניינים שניתן לחלקם ולבחנם, אך לא בנוגע לאל, כי אחד הוא באופן נפלא. רק באמונה בנסיו, בנפלאותיו ובכל מעשיו נתפסת השראת האמונה, וכל אדם בעולמו יכול לקבל סימנים על פעולת ה', כאשר תופס את האמונה בלב נקי ובתמימות הנפש, המכירה את מקומה. הוא שמשיג לראות את פעולות ה', ואהוב הוא לפני ה'. תמים תהיה עם ה' אלהיך.

ועתה קוראיי היקרים, לפני שנתיים נפטר כאן במילאנו, איטליה, הצדיק הקדוש, המורה חיים, ראש הצדיקים הנסתרים שמספרם ידוע, אך הם אינם מוכרים, ואסור להם בסוד קדושים להזדהות. הם הסובלים בעד הכלל, והם הצדיקים האמיתיים הנבחרים לסבול על תיקון עולם. מספר הצדיקים הנסתרים הללו לא יחסר בכל דור, כי כאשר יעלה אחד יהיה השני מוכן במקומו. והפירוש האמיתי של ראש לבני עלייה הוא שבין מספר הצדיקים הנסתרים ישנו ראש שהוא אחראי על כולם, אף כי כולם קדושים עד מאד וכל מילותיהם גחלי אש ממש.

הצדיק הקדוש הוא גואל הדור, המורה חיים, ראש לבני עלייה, ובזכותו ובזכות סבלו יצאו לעולם כל הסימנים של תקופת הרבעים המתקרבת ותקופת הגאולה (ראו ספר הסימנים). והנה לפני פטירתו הקדושה נתן רשות לגלות בפעם הראשונה מקצת מן השיעורים הנעלים בדברים המבררים את עניין הצדיקים האמיתיים, שקבלה אמיתית בידם, והמודיעים באופן סופי על שנאת השמים למגדל הקבלה החדשה ולעגל הזהב היוצא בסוף התפשטותה. על כל אדם בעל נפש וירא שמים להקשיב למלים הללו, כי הזדמנות גדולה לנו, בזכות הצדיק הקדוש, לדעת מה היא דעת הקדושים בני עלייה, שמועטים הם. ואין כל קבלתם מקבלת ספר הזוהר ומכל מפרשיו, לא מיניה ולא מקצתיה. כי הם קדושים ועולים בקדושה ממש, ואין עלייתם קשורה בשום דבר או עניין לכל דברי הזוהר, שהינם הבל, ריק וכיפרות בעיניהם.

והנה הצדיקים האמיתיים לא אומרים את מה שהם יודעים, ועבודתם היא בשקט ובצניעות. לכן בדורות האחרונים, הגם שהיו יודעים שכל בניין המגדל הגדול הזה, שמכנים אותו בשם קבלה, אין בו ממש, ומסכן האדם שנכנס לכך ומדמה שהוא עולה על סולם האלוהות, לא היו אומרים דבר בעניין. זאת מאחר והצדיקים הנסתרים יש להם עבודות מיוחדות, הן כל אחד בעצמו והן ביחד, ולא נכנסים לעבודת הדרכת הרבים בפועל, כי נסתרים המה, ואם ידריכו את העם בפועל, הם יתפרסמו ויהפכו מכובדים. זאת בניגוד לתפיסתם המתרחקת מפרסום והשונאת כל כבוד שניתן להם. יש גם להבין שעבודתם הינה עבודה נעלה, והגם שכולם כמובן מעם ישראל, עבודתם שייכת לסוגים אחרים לגמרי של עבודות כלליות לתיקון עולם. בסבלם הם מונעים גזרות, בר מינן, מלהתקיים בפועל ומבטלים אותן, כשהגזרות הן לא רק כלפי יהודים, בר מינן, אלא גם כלפי האומות. עם זאת, כמעט תמיד הם נמצאים בסתר, במקומות שיש בהם הרבה יהודים. לפיכך אין מתפקידם לצאת נגד ספר הזוהר בפומבי, ורק בפעם הזאת מפני "עת לעשות לה' הפרו תורתך" הרשה לנו הצדיק האחראי על הקדושים לפרסם את העניין.

לכן דעו שהעוון השנוא הזה עומד בגזרת "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות". השמים יגלו את כל עוונם בסוף התפשטות בניין מגדלם, וכאשר תתגלה לעם שנאת השמים הרבה לכל תנועתם, ייפול כל בניין הקבלה המזויפת, ממשה דה לאון עד בן שנער, ובערת הרע מקרבך. ויתנקה עמנו מכל הלכלוך של כיפרות הפרצופים ואלפי רבבות פירושי הבל ופילוסופיה בלתי מועילה, הבנויה על יסוד יחוד זעיר אנפין ונוקביה, ההורס, בר מינן, את יסודות התורה, ומצמצם את האמונה הטהורה העליונה הפשוטה לתוך גופא דמלכא בכל אבריו ובכל גידיו ובכל ידיו, עד שפך חמתו על ראש שנער וכל מגדלו. ולמפרע ילמד ישראל את האמונה הטהורה בתמימותה, וידע העם כי כל הלכלוך הזה הוא שחנק אותו והפריע לגאולתו. כאשר תישרף הטומאה הזאת מהעם יגלה הוא את הגואל האמיתי, כי אז תהיה לו רשות להתגלות ולהדריך את שארית הפליטה בבניין בית מקדשינו השלישי שיתקיים לנצח, אמן וכן יהי רצון.

משיעורי המורה חיים, הגואל האחרון.

נשלם: ו' בתמוז התשמ"ד.